כלב זכר,בן 4 שנים ,מגזע היורקשייר טרייר ,עם תעודות,מחפש בית
ומשפחה חדשה שתאמץ אותו אל ליבה באהבה.פרטים בטלפון 4368738 – 052

כבר יותר מעשרים שנים עברו מאז קשרתי את חיי עם גזע היורקשייר טרייר.
לא החלטתי מעולם להיות מגדלת,נסחפתי לגידול, מבלי לחשוב מה ההשלכות שעשויות
להיות לכך על חיי ועל חיי משפחתי.לא עצרתי לרגע לחשוב האם אני בנוייה לכך מבחינה נפשית
ומנטאלית.

הגידול לא נתפס בעיני מעולם כמקור פרנסה,להיפך,הפכתי להרבה יותר "ענייה" מאז
התחלתי לגדל,זו הסיבה בשלה אני תמיד נמנעת מלהגדיר את עצמי כמגדלת מקצועית,למרות
שהשקעתי הרבה שנות לימוד בנושא.

יש ויכוחים רבים בנושא הכלבים הגזעיים,יש המטילים ספק בבריאותם בשל ההרבעות
המכוונות,יש הטוענים שהגידול הגיזעי גורם לאנשים לאמץ פחות כלבים מעורבים ובכך מוציא
פסק דין מוות נגדם,יש הטוענים שהמגדלים עושים כסף על גב הכלבים המסכנים..

האמת? האמת היא אי שם באמצע.
יש הרבה מגדלים שאינם ראויים לתואר הזה שבו הם מתהדרים והם רבים מכפי שהייתי רוצה לראות.
אין זו חוכמה גדולה לזווג בין שני כלבים ולגרום ליצירת גורים חדשים,כל אחד יכול לקחת זכר ונקבה
מאותו גזע ולזווג בינהם.השאלה היא מה תהיה התוצאה של ההרבעה האקראית הזו?

מי שמבקש לגדל דורות חדשים של גורים שיהיו בריאים,בעלי אופי טוב ובעלי מראה התואם
את תקן הגזע שלהם – עושה את מה שעושה כל אדם הרוצה להתמקצע בדרך בה בחר – הוא לומד!

בפועל,כל מטחנת גורים הופכת לבית גידול וכל אחד שיש לו גורים,הופך בן לילה למגדל ומומחה.
איני אוהבת,בלשון המעטה את מה שקורה בארץ בנושא הגידול בגזע היורקשייר טרייר,אך כמו
שכתבתי ברשומה קודמת,איני מתכוונת יותר לנסות ולשנות זאת,למדתי בדרך הקשה שאין טעם.

הכלבים שלי הם בראש ובראשונה בני משפחה אהובים מאד,החיים בבית מתנהלים סביב צרכיהם
ורווחתם.הגידול נעשה באופן מאד מבוקר ובעיקר למען עצמי,ההוכחה היא מספר הגורים שנשאר
בבית לאחר כל המלטה.בשנים האחרונות היורקשייר טרייר הפך להיות גזע מבוקש והתוצאה הישירה
לכך היא עלייה משמעותית במספר הסוחרים בו.אנשים מן השורה לא למדו עדיין את ההבדל בין
סוחר למגדל..בין אהבה לגזע לבין אהבה לכסף,בין גידול נכון לבין שרלטנות ואני איני רוצה להיות
מזוהה עם הסוחרים או השרלטנים.

וכך,לאחר 20 שנים של השקעה נפשית ופיזית אני חושבת שהגיע הזמן לחשוב על פרישה,כי באמת
אין בשביל מי יותר,אין יותר מי שיעריך את ההשקעה הגדולה בכל גור,את האהבה והמשאבים
הנפשיים ששמתי בכל אחד מהם,את צער הפרידה עם כל אחד מהם שעוזב את הבית.

מה הלאה? באמת שאיני יודעת עדיין.איני מחליטה החלטות סופיות בשלב זה.קשה לי לחשוב
על אפשרות שלא יהיו עוד גורים בבית הזה,אך קשה לי יותר לחשוב על כך שאין כמעט
אנשים ראויים בעיני להמשיך ולגדל את הגורים שלי.אין כמעט אנשים שאני יכולה להאמין להם.

אובדן האמונה או אובדן הדרך – מי מהם גרוע יותר?