לפני יותר משנה וחצי,הבאתי את פיקולינו מאיטליה.כאשר נפרדתי מניקולטה,המגדלת שלו
בשדה התעופה בבולוניה,היא שבה והזכירה לי:"תזכרי,תגבילי אותו בכמויות האוכל,הוא
אוהב לאכול" .

רוב הכלבים שלי הם לא אכלנים גדולים, לכן קשה לי מאד להגביל כלב בכמויות המזון שלו.
למען האמת, אני נהנית לראות את פיקולינו אוכל,רואים שהוא נהנה מהאוכל,אבל כאשר
הוא התחיל להתרחב והצוואר שלו נעלם כמעט לגמרי,ידעתי שאני חייבת לעשות משהו,
או שבריאותו תיפגע.

התחלנו ללכת.בתחילה עשינו סיבוב מסביב לבית,10 דקות בערך של הליכה מתונה.
פיקולינו היה שמח,הוא אוהב ללכת.למחרת הוספתי עוד 5 דקות הליכה.

פיקולינו הולך כמו חייל ממושמע,הזנב שלו למעלה,הראש מורם,הוא לא עוצר אפילו
להריח,מידי פעם הוא מרים אלי את עיניו ומבטו כאילו שואל:"אני בסדר?" ואני עונה
לו:"אתה הכי טוב בעולם".

שנינו צועדים כך מידי ערב.כאשר מגיעה השעה ,פיקולינו מחכה ליד הדלת,אין לו סבלנות.
בימים האחרונים ,הגענו לכמעט 5 ק"מ ליום,אנחנו צועדים אותם ב - 45 דקות.
הצוואר של פיקולינו שב ומתגלה,השומן שריפד את החזה שלו נעלם ואני יכולה
להרגיש שוב בעצמות החזה שלו,הרגליים שלו שריריות יותר..עד החורף,שנינו
נראה טוב..פיקולינו יותר.