בסוף השבוע יש תערוכה.אני הולכת.
למה? לומר את האמת,אני לא יודעת.
אני הולכת לתערוכות ,כמו חייל מילואים שמקבל צו קריאה.הולכים כי צריך.
בעבר,נהניתי בתערוכות.אהבתי לפגוש את האנשים,לראות את הכלבים,נהניתי מהאוירה.
בתקופה האחרונה זה הפך להיות "גומרים-הולכים".
אני מגיעה כי נרשמתי..פורקת את הציוד מהמכונית,מתקינה את שולחן הטיפולים עליו
אני מכינה את הכלבים , בפינה הכי רחוקה..
לוקחת את מספר המציג שלי..מכינה את הכלב שאיתי ומקדישה
לו את מלוא תשומת הלב.מציגה ,מקפלת,הולכת הביתה,כמו יום עבודה..
ההבדל היחידי הוא שאני משלמת עליו.
בתקופה האחרונה חשבתי לעצמי שאני צריכה להפסיק לגדל.
כאילו אמרתי לעצמי שאני צריכה להפסיק לנשום.
הגידול יהיה תמיד בנפשי,אבל כנראה שאין לי כוח יותר.
השנה האחרונה היתה מעל לכוחותי הנפשיים.הולכת ומתחזקת בי ההרגשה,
שאין בשביל מה ואין בשביל מי.

אז ביום שבת יש תערוכה.פיקולינו ואני נהיה שם.

קרא עוד…