בסוף השבוע יש תערוכה.אני הולכת.
למה? לומר את האמת,אני לא יודעת.
אני הולכת לתערוכות ,כמו חייל מילואים שמקבל צו קריאה.הולכים כי צריך.
בעבר,נהניתי בתערוכות.אהבתי לפגוש את האנשים,לראות את הכלבים,נהניתי מהאוירה.
בתקופה האחרונה זה הפך להיות "גומרים-הולכים".
אני מגיעה כי נרשמתי..פורקת את הציוד מהמכונית,מתקינה את שולחן הטיפולים עליו
אני מכינה את הכלבים , בפינה הכי רחוקה..
לוקחת את מספר המציג שלי..מכינה את הכלב שאיתי ומקדישה
לו את מלוא תשומת הלב.מציגה ,מקפלת,הולכת הביתה,כמו יום עבודה..
ההבדל היחידי הוא שאני משלמת עליו.
בתקופה האחרונה חשבתי לעצמי שאני צריכה להפסיק לגדל.
כאילו אמרתי לעצמי שאני צריכה להפסיק לנשום.
הגידול יהיה תמיד בנפשי,אבל כנראה שאין לי כוח יותר.
השנה האחרונה היתה מעל לכוחותי הנפשיים.הולכת ומתחזקת בי ההרגשה,
שאין בשביל מה ואין בשביל מי.

אז ביום שבת יש תערוכה.פיקולינו ואני נהיה שם.

כתבתי את הדברים כבר לפני כמה חודשים.הם נכתבו באתר הנסיון שהקמתי לצורך בדיקת המערכת
עליה יושב האתר הזה.גם אז היתה תערוכה,גם אז היא התקיימה בצופית,גם אז הצגתי את פיקולינו.
דבר לא השתנה מאז.פיקולינו עדיין ממתין ל-CAC אחרון כדי להשלים את תואר אלוף ישראל שלו.
הוא ממתין כבר כמעט שנה.נכון יותר,אני ממתינה,לפיקולינו ממש לא אכפת אם הוא יהיה אלוף או לא.
לי אכפת,כי אני חושבת שמגיע לו להיות אלוף,אני חושבת שהוא מייצג כראוי את הגזע שלו,אני חושבת
שהאופי שלו מדהים והייתי רוצה לראות כלבים כמוהו בגידול שלי - אם אמשיך לגדל.

אז מחר יש שוב תערוכה ודבר לא השתנה.פיקולינו ואני נתייצב שוב באותו המקום ,באותה השעה,
עם אותה הרגשה ,כמו חיילים,קוראים לנו,אנחנו מגיעים.
שיהיה לך בהצלחה פיקולינו - וגם לי,כי אנחנו צוות..למרות שבשבילי,אתה אלוף כבר מזמן.